החלטה בתיק ת"א 17135-04-11

1.         המשיב נעצר ע"י רשויות צה"ל ביום 17.1.2007, בחשד למעורבות בפעילות אסורה נגד בטחון המדינה וביום 28.1.07 הוגש נגדו כתב אישום לבימ"ש צבאי בשטחי איו"ש, בעבירות של סחר בציוד מלחמתי, על פי סעיף 2 לצו בדבר איסור סחר בציוד מלחמתי (יהודה ושומרון) (מס' 243), תשכ"ח-1978.

לאחר מעצר ימים הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים וביום 15.2.07 הורה בית המשפט הצבאי על מעצרו, כמבוקש. במסגרת דיון בבקשה לעיון חוזר הורה בית המשפט הצבאי על שחרור המשיב בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה התביעה הצבאית ערר וביום 24.5.07 קיבל בית המשפט הצבאי לערעורים את הערר והורה על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים.

ביום 19.8.07 הרשיע בית המשפט הצבאי את המשיב בכל המיוחס לו בכתב האישום וביום 12.12.07 גזר את דינו ל - 44 חודשי מאסר, מתוכם 32 חודשים בפועל וכן גזר עליו מאסר על תנאי וקנס.

התביעה הצבאית הגישה ערעור על גזר הדין, במסגרתו ביקשה להחמיר את העונשים שהוטלו על המשיב, ומנגד, הגיש המשיב, באמצעות סנגורו, ערעור על ההרשעה ועתר לזיכוי מוחלט ולשחרורו לאלתר.

ביום 25.3.08 התקיים דיון בשני הערעורים, אשר אוחדו, וביום 6.8.08 ניתן פסק הדין בערעורים אשר זיכה את המשיב מכל אשמה.

מכאן תביעת המשיב, דנן, לתשלום פיצויים, בגין 567 ימים, בהן שהה בין כתלי הכלא (בין במעצר, בין במעצר עד תום ההליכים ובין עת ריצה עונש מאסר).

2.         בבקשה זו, עותרת המדינה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בהסתמך על סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: " חוק אחריות המדינה" או " החוק"), הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים ימים, מיום המעשה מושא התובענה.

כאמור לעיל, המשיב נעצר ע"י שלטונות צה"ל ביום 17.1.2007 ושוחרר ביום 6.8.2008, לאחר שביום זה זוכה ע"י ערכאת הערעור.

התביעה דנן הוגשה ביום 11.4.11, היינו - כשנתיים ושמונה חודשים לאחר זיכויו של המשיב ולאחר שחרורו מהמאסר בו היה נתון ולפיכך, לטענת המדינה, התיישנה התביעה.

3.         המדינה טוענת שעל נסיבות מקרה זה חלות הוראות סעיף 5א לחוק אחריות המדינה וזאת - בשל הצטברות שני התנאים הקבועים בהוראת החוק:

האחד - הנזק הנטען ארע בתחומי האזור (לרבות - חקירת התובע והעמדתו לדין).

השני - המעשים והמחדלים הנטענים בתביעה מיוחסים לרשויות צה"ל ו/או לרשויות הביטחון האחרות הפועלות בתחום האזור.

מוסיפה המדינה וטוענת, כי מאחר שכל המעשים או המחדלים המיוחסים לרשויות הנ"ל התרחשו, כנטען בתביעה, למעלה משנתיים לפני מועד הגשת התביעה, דין התביעה להידחות בשל התיישנותה.

4.         המשיב טוען, כי יש לנקוט יד קמוצה בסילוק תובענות על הסף וכי במקרה זה אין מחלוקת בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה, לרבות העובדות הנדרשות לאומדן הנזקים שנגרמו לו. כן טוען הוא, כי לאורך ההליך המשפטי, הודתה המדינה בעובדות המקימות את זכות המשיב לפיצוי וממילא אינה יכולה להתכחש להן. לפיכך, ראוי היה, לדידו של המשיב, שלא תטען התיישנות על ידי המדינה, ומשנטענה - יש לדחותה.

לחלופין, טוען המשיב, כי חוק אחריות המדינה אינו חל על המקרה דנן, אלא חלים דיני ההתיישנות הרגילים, לפיהם תקופת ההתיישנות הינה בת 7 שנים.

לטענתו, יש לפרש את חוק אחריות המדינה על פי תכליתו, שהינה לתת למדינה כלים להתמודד עם תביעות המוגשות בטענה, כי כוחות הביטחון של צה"ל, המשטרה והשב"כ במהלכן של פעולות מלחמתיות או מעין מלחמתיות פגעו ברכושם של אנשים ו/או בגופם, וכי הוא לא נועד לכלול גם תביעות כגון התביעה דנן, אשר אינה מכוונת נגד כוחות הביטחון, אלא נגד מערכת השפיטה, במובנה הרחב, הכוללת את מערכת החקירה, ההעמדה לדין - התביעה והפרקליטות הצבאית, אשר גרמו, לטענת המשיב, לכך שהוא הושם מאחורי סורג ובריח בתנאים קשים במשך תקופה ארוכה, עד שזוכה בסופו של דבר.

לשיטת המשיב אין, איפוא, לפרש את המונח "כוחות הביטחון" כמתייחס גם לרשויות החקירה, התביעה וההעמדה לדין, שכן ברור ממילותיו המפורשות של החוק, כי הוא נועד ליתן לפעולות כוחות הביטחון באזור איו"ש, המבצעים פעולה מלחמתית, "הגנה" בגין פעולות המבוצעות על ידם בתנאים קשים ולסייע למדינה להתמודד מול בעיות של סדרי דין וראיות, אולם החוק לא נועד למקרים כגון המקרה דנן, בו העובדות ברורות ואין עליהן חולק.

בענין זה, מפנה ב"כ המשיב לדברי ההסבר להצעת החוק, בהם נאמר כי הצורך בחוק נובע מסוג ייחודי של תביעות לפיצויים, המוגשות ע"י תובעים תושבי האזור, בגין נזקי גוף ורכוש שנגרמו להם כתוצאה מפעולות כוחות צה"ל באזור ולאור כך שתביעות כאלה מעמידות את המדינה בפני בעיות קשות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות וקושי להתמודד עימן בכלים המשפטיים הקיימים.

5.         עוד טוען הוא, כי כאשר רצה המחוקק להחיל את החוק על כוחות בטחון נוספים (ולא רק על צה"ל, צוין הדבר, במפורש, בסעיף 5א(1) להגדרות, הקובע, כי המונח " צבא הגנה לישראל" הינו - " לרבות כוחות ביטחון אחרים של מדינת ישראל הפועלים באזור". ב"כ המשיב מדגיש, כי לא נאמר: " לרבות רשויות החקירה, התביעה והשפיטה באזור" ומשלא נעשה כן, יש להסיק כי לא היתה כוונה לכלול רשויות אלה בגדרי החוק.